כמון נ' מרים חפצי חן בע "מ

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם אורי פוני, שבגדרה, נדחתה בקשת המערערת, להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין.

ביום 29/3/2009, הגישה המשיבה, תביעה לפינוי מושכר כנגד המערערת, לפינויו של נכס, ברובע היהודי, אשר בו מפעילה המערערת סופרמרקט (להלן: "הנכס").

ביום 10/5/2009, משלא הוגש כתב הגנה, עתרה המשיבה למתן פסק דין בהעדר הגנה. לבקשה צרפה המשיבה תצהיר מטעם מבצע מסירת כתב התביעה, אשר בו נטען, כי ביום 29/3/2009, ניגש הלה לחנות ומסר לבעלה של המבקשת את כתב התביעה, אך זה סרב לחתום על אישור המסירה. בעקבות בקשה זו, ניתן ביום 11/5/2009 פסק דין, המורה על פינוי הנכס (להלן: "פסק הדין").

ביום 31/5/2009, נחתם זיכרון דברים בין המערערת למשיבה ולפיו, פסק הדין יעמוד בתוקפו והצדדים יחתמו על הסכם שכירות חדש (להלן: "זיכרון הדברים") (נספח ב' לתשובת המשיבה לבקשה). בהמשך, ביום 6/7/2010, חתמו הצדדים על הסכם שכירות, שלפיו יושכר הנכס למערערת, עד ליום 1/4/2010 (כפי שנקבע בזיכרון הדברים) (להלן: "ההסכם") (נספח ג' לתצהיר המערערת). בסעיף 7 להסכם נקבע, כי פסק הדין יעמוד בתוקפו ומנגד, הליכי ההוצל"פ, אשר ננקטו לצורך ביצועו, יוקפאו.

ביום 17/8/2009, כ-3 חודשים לאחר שניתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לביטולו. הבקשה נסמכה על מספר טעמים, ראשית, טענה המבקשת, כי הייתה נתונה לאיומים, על ידי נציגי המשיבה. שנית, טענה, כי היא הוטעתה על ידי נציג המשיבה, אשר מסר לה כי אין בכוונת המשיבה לפנותה, אלא לחתום עימה על הסכם שכירות חדש. כן טענה, כי הינה אם ל-14 ילדים והיא נתונה תחת עומס רב, שבל היותה עסוקה בפרנסת המשפחה ובטיפול בילדיה ולכן, לא מצאה את הזמן הדרוש לנקוט בהליכים המשפטיים הנדרשים. כמו כן, הוסיפה, כי לא ידעה כלל על זכותה לעתור לביטול פסק הדין.

במסגרת הדיון בבקשה, נחקרה המערערת ביום 4/2/2010 על תצהירה. בחקירתה, אישרה המערערת, כי ידעה על קבלת כתב התביעה מספר ימים לאחר שזה נמסר לבעלה (עמ' 2, ש' 1-2) וכן, כי קיבלה את פסק הדין ביום 20/5/2009 (שם, ש' 12). בנוסף, העידה, כי לא פעלה לביטול פסק הדין, שכן לא הבינה את ההשלכה של פסק הדין (שם, ש' 20). יחד עם זאת, הוסיפה ואישרה, כי ידעה על קיומם של הליכים לפינוי הנכס וכי ביום 31/5/2009, חתמה על זכרון הדברים (שם, ש' 23-26) ולאחריו, בשעה שהיתה מיוצגת על ידי עו"ד, חתמה על ההסכם (עמ' 3, ש' 1). בהמשך חקירתה, אישרה, כי פעלה על פי ההסכם והבינה כי על פיו, היה עליה לפנות את הנכס, בסוף חודש מרץ. יחד עם זאת, חזרה על טענתה, לפיה, הסכם השכירות המקורי לשנת 2003 (שצורף כנספח א' לכתב התביעה), איננו מחייב, שכן, זה איננו נושא את חתימתה ותחתיו, טענה, כי זכויותיה בנכס, הינן מכוח הסכם בעל פה (שם, ש' 30).

ביום 24/2/2010, נתן כבוד הרשם את החלטתו ולפיה, דחה את הבקשה להארכת מועד, זאת לאחר שהמבקשת אישרה בחקירתה, כי קיבלה לידה את כתב התביעה, מספר ימים לאחר נמסר לבעלה ואת פסק הדין ביום 20/5/2009. כמו כן, קבע הרשם, כי החזקת המערערת בנכס מכוח הסכם השכירות, שבו סוכם, כי המערערת לא תפונה מהנכס, למרות קיומו של פסק הדין ומנגד, הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, כאשר ידעה על קיומו ביום 20/9/2009, מצביעים על חוסר תום לב מצד המערערת בהגשת הבקשה.

בסיכומו של דבר, קבע הרשם, כי בבקשה, לא הובאו טעמים מיוחדים להארכת המועד ונראה כי התנהלות המבקשת, נועדה למשיכת הליכים ולדחיית הקץ.

על החלטה זו, הוגש הערר שבפניי. לטענת המערערת, יש לראות במעמדה האישי, כאם ל-14 ילדים, כטעם מיוחד להארכת המועד. כמו כן, טענה, כי יש ליתן משקל, גם לאיומים מטעם נציגי המשיבה, אשר הפחידו את המערערת ומנעו ממנה לנקוט בהליכים מתאימים.

יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את הערעור וצרופותיו, לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטת כבוד הרשם ויש לדחות הערעור, אף בלא שתידרש תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי לבית המשפט נתונה הסמכות, במקרים המתאימים, לדחות ערעור על החלטת רשם, על סמך כתב הערעור בלבד וללא שתידרש תשובה, או ייערך דיון (בש"א 661/08 גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ – פורסם בנבו – 31/3/2008; ע"א (מחוזי י-ם) 11092/07 שקד נ' כבוד הרשם יגאל מרזל- בית המשפט העליון - לא פורסם - 13/10/2009). כך בכלל וכך גם בענייננו, שכן כתב הערעור לא מגלה טעם של ממש, שיש בו, כדי להצדיק את ביטול החלטת הרשם.

על פי הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984, יש להגיש בקשה לביטול פסק דין, בתוך 30. יחד עם זאת, על פי הקבוע בתקנה 528, רשאי בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק ובהם להגשת בקשה לביטול פסק דין "...מטעמים מיוחדים שירשמו". בבחינת שאלת קיומו של "טעם מיוחד" עורך בית המשפט איזון בין שתי מגמות עיקריות. "...מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים. מגמה שנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין" (בש"א 4929/08 אדריס נ' הכונס הרשמי תק-על 2008(3) 18). קיומו של "טעם מיוחד" "...נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור. עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה (הדגשה שלי - מ.ב)" (בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני – פורסם בנבו – 21/4/10). עוד נקבע, כי "...טעם מיוחד אשר מצדיק הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאנן בשליטת בעלי הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ" (רע"א 14036/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ – פורסם בנבו- 28/4/08).

בענייננו, הבקשה להארכת המועד, הוגשה, כ-3 חודשים לאחר מתן פסק הדין והמצאתו למערערת. אכן נכון, עסקינן בזמן ממושך, שיש בו כדי להטות את הכף, לטובת השיקול בדבר הצורך בסופיות הדיון ובהצבת גבול להתמשכות הליכים (השווה: בש"א 4929/08 לעיל). כמו כן, חתימת הצדדים על ההסכם, שלפיו לא יבוטל פסק הדין, יצרה ציפייה סבירה אצל המשיבה, כי פסק הדין הוא סופי וגם טעם זה, מהווה שיקול, כנגד הארכת המועד.

בנוסף, המערערת לא הביאה טעם של ממש, שיש בו, כדי להצדיק את הארכת המועד. ראשית, טענתה, כי הינה אם ל-14 ילדים איננה, בכל הכבוד, רלוונטית ואין בה, כשלעצמה, להוות טעם מיוחד ולהצדיק את התנהלותה והתעלמותה מההליך המתנהל בבית המשפט. בהקשר זה יאמר, כי המערערת, מצאה את הזמן, להתפנות ולהיפגש עם נציגי המשיבה ולחתום עימם על ההסכם. באותה מידה, יכולה הייתה לפנות חלק מזמנה ולהגיש את הבקשה לביטול פסק דין במועד. מכל מקום יאמר, כי המדובר בטעם, הקשור למערערת עצמה ולא לנסיבות חיצוניות וככזה, אין בו כדי להצדיק את האיחור בהגשת הבקשה.

אשר לטעם השני, אשר הובא בערעור ועניינו, האיומים, אשר המערערת הייתה נתונה להם, מצד נציגי המשיבה, הרי שגם כאן, לא מצאתי, כי המדובר בטעם מיוחד. המדובר בטענה, שהובאה באופן סתמי וכוללני, מבלי שהונחה תשתית ראייתית לביסוסה. בנוסף, לא הובא טעם מבורר, מדוע האיומים הנטענים, מנעו מהמערערת לפעול, להגשת הבקשה לביטול פסק הדין במועד. יוער, כי אם אכן, חשה המערערת מאוימת, על ידי נציגי המשיבה, לא ברור מה נשתנה אז מעכשיו, שכן, על האף האיומים הנטענים, הוגשה, בסופו של דבר, הבקשה ומכאן, כי אין ממש בטענה.

כאמור בהחלטת הרשם, קיומו של משא ומתן בין הצדדים, לאחר מתן פסק הדין, לרבות החתימה על זיכרון דברים וההסכם, כאשר המבקשת מודעת לקיומו של פסק הדין ולהשלכותיו, יש בהם, כדי ללמד על חוסר תום לב בפניית המערערת בבקשה להארכת מועד. חתימה על ההסכם, המאריך את השהייה של המערערת בנכס, על אף קיומו של פסק דין לפינויה ומנגד, פניה לביטול פסק הדין, מהווים ניסיון שלא בתום לב, לדחות את מועד הפינוי. בהקשר זה יאמר, כי גם אם נקבל את טענות המערערת, כי חתמה על ההסכם תחת מחאה, אין בכך כדי להסביר, מדוע לא פנתה מיד בבקשה לביטול פסק הדין ולמצער, עם חתימתה על ההסכם.

האיחור הממושך, ציפיית המשיבה והתנהלות הצדדים מביאים למסקנה, כי אין ליתן למערערת הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין.

למעלה מהצורך, יובהר, כי אין מקום להעתר לבקשה, גם בשל כך כי הבקשה איננה מקימה הגנה אפשרית כנגד התביעה. לטענת המערערת, זכויותיה בנכס, הינן מכוח הסכם שכירות בעל פה (עמ' 3, ש' 29-30), מבלי שנקבע מועד לסיומו. הלכה פסוקה היא, כי הסכם שכירות לתקופה בלתי קצובה, ניתן לביטול, על ידי כל אחד מהצדדים (ולענייננו, המשיבה) ובלבד שניתנה הודעה על כך, זמן סביר מראש (רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ - פורסם בנבו – 22/2/05), שכן, "...שאלת האפשרות להפסקה של התקשרות היא, ככלל, שאלה של פרשנות החוזה – על ידי זיהוי אומד דעתם של הצדדים המתקשרים" (ע"א 4309/06 בשארה ורור נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ – פורסם בנבו – 17/6/09).

בענייננו, הגם שהמערערת טענה, בבקשתה לביטול פסק הדין (בש"א 6498/09), כי עומדת לה הזכות להחזיק בנכס, לכל הפחות עד לשנת 2011 (בתחילה, נטען לשכירות עד לשנת 2013 - ס' 25 לבקשה שם ואולם בהמשך – ס' 26, טענה לתקופת שכירות עד לשנת 2011), נסמכת הטענה, על מסמך הנחזה להיות, על פניו, טיוטת הסכם שכירות, שאיננו חתום (למצער, לא על ידי המשכיר). בחקירתה, חזרה בה מטענתה, לתחולתו של הסכם השכירות הנטען והעידה, כי יחסי השכירות, הינם מכוח הסכם בעל פה, מבלי שנקבע המועד לסיומו (שם, עמ' 3, ש' 24-28). בנסיבות אלו, מקום בו, לשיטתה, מחזיקה בנכס, על פי הסכם בעל פה, מבלי שנקבע מועד לסיומו, עומדת ההלכה, כי קיימת חזקה פרשנית, לפיה, "...חוזה אינו נערך לצמיתות, שכן, אין זו דרכם של הבריות, לערוך חוזים, על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ' פאנל חברות התעופה – פורסם בנבו – 3/5/09). מכאן, נוכח טענת המערערת, להסכם שכירות בעל פה, סיכוייה בתובענה אינם רבים כלל ועיקר ואף לשיטתה, רשאית היתה המשיבה, להודיע על סיום ההסכם, כפי שפעלה, בדרך של מתן התראה למערערת, לפנות את הנכס (נספח ג' לכתב התביעה), המהווה, בנסיבות העניין, זמן סביר לסיום השכירות, הלכה למעשה ומשכך, גם מטעם זה, אין מקום להיעתר לערעור.